דרך השקט- עבודה עם דיירים שאינם מתקשרים” 

את הפרק אני מקדישה לרינה קלדרון פישלזון.

“….
״היא רואה, שומעת ומבינה הכל – אך ללא יכולת להגיב״
משפט קבוע שיצא מפי בשנים האחרונות כתשובה לכל מי ששאל ״מה שלום אמא?״
לפני 6 שנים אמא שלי האהובה עברה שבץ איסכמי.
שבץ מתרחש כאשר ישנה הפרעה פתאומית באספקת הדם לרקמת המוח. ההפרעה הזאת גורמת נזק נוירולוגי אשר יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות ובהן הפרעה בדיבור, חולשה או שיתוק של הגפיים וקשיים בהליכה. לעיתים עלול אירוע מוחי לגרום למוות. התרחשות של שבץ היא תהליך מהיר שבסופו, בגלל הפגיעה בזרימת הדם למוח, תאי מוח ניזוקים והתפקוד שעליו אחראי האזור הפגוע במוח ניזוק גם הוא. לדוגמה, אם נפגע האזור במוח ששולט על יכולת הדיבור, ייפגעו התפקוד השפתי ומרכז הדיבור של החולה.
הייתי אז בת 14, זה קרה באחד הלילות של סוף חודש מרץ, קצת לפני יום ההולדת שלי שחל באפריל.
במרץ נסענו אני אמא ואחי לאילת, היא נתנה לי את כרטיס האשראי שלה ואמרה לי שאנחנו מוזמנים להנות אך לא להגזים.
ראיתי זוג נעליים שאהבתי, קצת יקרות, אני זוכרת שקניתי אותן ואמרתי לה שזו מתנת היום הולדת שלי ממנה.
וזה מוזר, כנראה הייתה לי תחושה שהיא בעצמה לא תוכל לקנות לי מתנה, בטח שבטח לא להשאיר לי זר בלונים ענק מחוץ לחדר כפי שהייתה עושה בכל יום הולדת.
לא היה לי מושג באותו לילה שהחיים שלי עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה,
אני זוכרת שחשבתי לעצמי ״יאללה, עוד שבוע והיא בבית, נצחק על זה כולנו״.
אלו היו שבועיים נחמדים, יום יום קיבלנו אוכל אחר מהחברים או מהשכנים, עוגות ועוגיות, חופש מההורים.
אין מי שיציק לך שתעשי שיעורי בית, ואין מי שיציק לך שתסדרי את החדר.
לרגע אחד כבר היה נדמה שיש התאוששות ויש עלייה במצבה.
היא התעוררה אחרי שבוע, אחרי כמה שבועות היא כבר עומדת עם תמיכה.
היא מחייכת, מנסה לכתוב, ואפילו מצליחה להחזיק מברשת שיניים ולצחצח.
היא קצת אוכלת, קצת מזיזה את השפתיים ומוציאה קול חלש.
לאחר מכן חלה הידרדרות קיצונית.
״זה כמו טלפון שנופל למים, אז שמים אותו באורז. מדליקים אותו, הכל עובד – ואז מתחילות הבעיות״ ככה הסבירו לי בזמנו.
מביקורים בתל השומר עברנו לביקורים במקום סיעודי, לאחר מכן ביקורים בבית לוינשטיין ושוב למקום הסיעודי.
מה לא ניסינו, פיזיותרפיה, מכשירים ליצירת קשר דרך העין והראש, אבל הגוף נפגע.
תנועת הראש קצרת טווח, מכאיבה, והראייה בעין נחלשה עוד יותר.
אמא נתקעה במצב רפואי מזעזע, אמא שלי, אהובתי – נתקעה
בתוך עצמה.
תארו לכם חיים שבהם אתם תקועים בתוך הגוף, ללא יכולת לדבר, לאכול, ללכת, להגיב. 
הגוף מתאבן, מתנוון, מתעוות. 
תארו לכם סיטואציה שבה סבתא שלי ואמא שלי יושבות אחת ליד השניה, שתיהן על כסא גלגלים, ואז סבתא שלי שכבר בקושי הולכת קמה מהכסא ומנגבת לאמא שלי את הדמעות. 
זה לא הוגן. …”

מתוך הפייסבוק של שי-לי פישלזון. ביתה של רינה קלדרון פישלזון שנפטרה לפני שבוע, בת דודתו של אבי. יהי זכרה ברוך.

כל רעיון יתקבל בברכה בכדי להגדיל את מאגר הידע של כולנו. תודה והמשך יום מבורך…. ועוד משהו קטן

בקרוב כנס קהילה צומחת 2018!!! סדנא על תקווה במוסדות, שימוש באומנויות, מוסיקה וזיקנה ועוד!

יצאנו אליו ביחד הביתה. אני חייבת להגיד לכם, על המיטה מצאתי אדם בצבע יותר לבן מהנייר הזה, בקושי מדבר, וכשהתחלתי לספר לו מה המליצו עליו ושהוא יכול וכן הלאה, אני אמרתי לו ‘אני כן מבקשת ממך לקחת את המשימה הזו ולהכין לי פרויקט כדי שנוכל ליישם ולהקים בערד אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת העולם השנייה’, ואמרתי לו שאני מזמינה אותו למשרד שלי עוד יומיים. רבותיי, תאמינו או לא תאמינו, אחרי יומיים האדם הזה נכנס אליי למשרד, צבע הפנים שלו ורודים, החליפה שהייתה עליו והעניבה שהייתה עליו, הייתה לי תחושה שהבן אדם חזר לחיים. אני רוצה לעדכן אתכם, כן, הוא הקים, הוא עשה את הפרויקט ואנחנו הקמנו ביחד את האנדרטה. אני מזמינה את כולם לבקר באנדרטה בערד, היא נמצאת בשכונת גבים ושמו מופיע שם היום. הוא זכה לראות את האנדרטה, הוא זכה להיות בפתיחה, לצערי הרב שנה אחרי זה הוא הלך לעולמו.

אני אומרת שאם לא החברים שלו באו וגרמו לי להגיע אליו ולערב אותו באיזה שהיא משימה שהחזירה אותו לחיים, זו יכולה להיות דוגמה לבדידות, רבותיי. לפני שבאנו הבן אדם הזה היה לבד. לכן גם בנושא של בדידות אמרנו, כמה שיותר אנשים, לפתוח את העיניים ולהסתכל, כל אדם שנמצא על ידכם, אולי הוא זקוק לעזרה, אולי הוא זקוק לתשומת לב, אולי הוא זקוק לארוחת בוקר וכשאני עושה בבוקר אצלי בבית, אז אני אכין לו גם איזה משהו כזה כיפי. כולנו בני אדם ואסור לשכוח את בני האדם האלה, זה צריך להיות כל הזמן איתנו…”