, הצוות הסעודי וצוות התעסוקה חייבים לקבל הדרכה מאנשי מקצוע בתחום הגרונטולוגיה וע"ס שעוסקים בעבודה עם זקנים באשר להתייחסות לאדם זקן בכלל ואדם זקן המתגורר בבית אבות בפרט. נכון שהאינפנטליזציה מבוססת על סטריוטיפים קיימים אך זה נובע יותר מחוסר רגישות, חוסר כבוד וחוסר הבנת גיל הזקנה וכל מה שהגיל טומן בחובו. במאה 21 ובשנת 2014 זה עצוב עדיין שישנה גישה כזאת ואנשי מקצוע מסוימים שזאת הגישה הנכונה. יש צורך לפתח תפיסה חדשה המתאימה לתקופתנו בה הדגש הוא על כבוד האדם וחירותו ועל ראית הקשיש כאדם בעל ערך ואיכויות משל עצמו.

, צהריים טובים, לדעתי,  פעמים רבות  המקור ליחס השונה לזקן הוא תפיסה סטריאוטיפית כמו שניתן לראות בכתבה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3455374,00.html אצטט מתוכה: "זקן נתפס כחלש, כמי שעשה את שלו, לכן קולו לא נשמע", אמרה  ל-ynet מנהלת תוכניות למניעת התעללות בקשישים בארגון הג'וינט, ד"ר שרה אלון, לדבריה, החברה מעדיפה צעירים יפים, על פני קשישים. קשישים רבים בישראל מתלוננים על יחס משפיל מצד החברה כולה. לטענתם, אחרי גיל 60 החברה לא מחשיבה אותם יותר כאזרחים שווים לכל דבר. לדבריהם, גם התקשורת מסייעת בהיווצרות התדמית של הזקן החלש…."    כיצד לדעתכם התקשורת מסייעת בהיווצרות התדמית של הזקן?

,

טקסט שכתבה זקנה לאחות בבית אבות:

"מה את רואה אחות ומה את חושבת בזמן שאת מביטה בי? אשה זקנה, מיותרת, לא חכמה… אומר לך מי אני בזמן שאני יושבת פה בשקט – אני גם ילדה בת 10 שהולכת עם אבא אמא, אחות, נערה שחושבת על הבחורים שמאוהבים בי, חולמת על האהוב שלא פגשתי, כלה בת 20 שליבי נצבט מהאהבה, אמא המחכה לבני שישוב מבית הספר… עכשיו אני אישה זקנה והטבע אכזר- בגלל תעלול שלו הזקנים נראים כמו משוגעים".

האם יוצא לנו לפעמים להתייחס לקשישים כאל ילדים? לעיתים זה בגלל קשיי השמיעה שגורמים לנו לדבר לאט יותר ובאינטונציה "מתיילדת" , לעיתים זה בגלל שאנו לא רואים את האדם כשלם- כמי שעבר חיים מורכבים אלא כמי שהוא עכשיו- נזקק, נתמך ואיטי יותר.
ולפעמים זה פשוט יוצא לנו ככה, בטעות.
אשמח לשמוע מה דעתכם-

איך ניתן להתמודד עם התופעה, איך זה לדעתכם מנקודת המבט של הקשישים?
או אולי אני טועה, ואין זה כך בכלל…