א. חז”ל ממליצים לנצל את ימי הזיקנה להרחבת הדעת, דוד המלך אומר) :תהילים פרק כז,ד) “אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה’ אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ,שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ”:
ב. הינריך היינה, המשורר היהודי אשר התבולל, התוודה בסוף ימיו ואמר אבותינו היו חכמים כי עבדו את ה’. כשגיעו לשליטים עמדו בפרץ ולא פחדו,הם נכנעו לפני בורא עולם אולם אני עשיתי ההיפך, ליקקתי ונכנעתי בפני שליטים ומרדתי בבורא עולם, ואני מצטער על כך. כך הוא רואה זאת כאשר נגלית האמת לפניו בימי זיקנתו.
ג. נלמד מחכמינו שעל המבוגר להמשיך ולתרום, לחנך,להתנדב. נאמר במדרש (תנחומא קדושים פרק ח) “והיה כי תבואו אל הארץ ונטעתם”וכו’. אמר להם הקב”ה לישראל אע”פ שתמצאו אותה מליאה כל טוב לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות שנאמר: “ונטעתם כל עץ מאכל”. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים?, למחר אני מת.
ד. בהמשך אותו מדרש לעיל : אמר שלמה (קהלת פרק ג,יא) “את הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בלבם” וכו’. העלם כתיב חסר וא”ו לומר לך אילולי שהקב”ה העלים מלבו של אדם את המיתה לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר למחר אני מת, למה אני עומד ומתיגע לאחרים?! לפיכך העלים הקב”ה מלבות של בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה. זכה, יהיה לו, לא זכה לאחרים. מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך, שהיה נוטע נטיעות תאנים. א”ל אנדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתיגע לאחרים ? א”ל : אדוני המלך הריני נוטע, אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי ואם לאו יאכלו בני. עשה שלש שנים במלחמה וחזר לאחר שלש שנים מצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן ? נטל סלסלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אנדריאנוס. אמר לפניו: “אדני המלך! קבל מן עבדך! אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך ואמרת לי אתה זקן, מה אתה מצטער, עומד ומתיגע לאחרים ? הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי ואלה שבתוך הסלסלה מהן מנתך”. מיד אמר אדריאנוס לעבדיו: “טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים”. ועשו כך, נטל הזקן הסלסלה מלאה זהובים והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו, סח להם את המעשה. היתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן, אמרה לבעלה: “כל בני אדם הולכין והקב”ה נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בבית, חשך באופל, הרי שכן שלנו כבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים, ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכבדו בהן שמא ימלא לך זהובים כמו שעשה לשכננו הזקן”. הלך ושמע לאשתו ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים, תאנים ותפוחים וטען על כתפו, וקרב לפני המלך ועמד ואמר: “אדוני המלך שמעתי שאתה אוהב את הפירות ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים”. אמר המלך לסרדיוטין שלו: “טלו אותו ממנו, וטפחו אותן על פניו”. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו ועשאוהו דוגמא. והלך לביתו בפחי נפש כשהוא עשוי דוגמא, בוכה והיתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים וראתה אותו עשוי דוגמא ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: “מה לך ?”, א”ל: “ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל וטפחו אותו על פני. אלולי ששמעתי לך והטלתי אותו הסל אתרוגין כבר היו מרגימין אותי את כל גופי בהן”. כל כך למה ללמדך שהנשים הרעות מפילות את בעליהן ברעה, לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות אלא כשם שמצא עוד יוסיף ויטע אפילו יהיה זקן. אמר הקב”ה לישראל למדו ממני כביכול אני צריך שנאמר (בראשית ב) ויטע ה’ אלקים גן בעדן מקדם: כלומר אל לנו להתייאש,תמיד להיות ביצירה ובעשיה.
