שני פנסיונרים, מקס וג’ייק, טרודים ללא הרף בשאלה איך ייראו החיים בעולם הבא. השאלה מעסיקה אותם עד כדי כך שהם מחליטים שהראשון מביניהם אשר ילך בדרך כל בשר יזדרז וימצא דרך כלשהי להעביר את המידע לזה שנותר בחיים. אחרי שנים אחדות של דיונים מעין אלה מת מקס, וג’ייק מתחיל לחכות ליד הטלפון. חולף יום, חולף שבוע, חודש, חצי שנה – ואף מילה ממקס. ג’ייק כבר מתחיל לאבד תקווה – “אולי העולם הבא לא קיים בכלל”, הוא תוהה – אבל אז מצלצל הטלפון:
“הלו, ג’ייק? כאן מקס!”
“מקס, איפה לכל הרוחות היית? דאגתי נורא”.
“אני ממש מצטער, ג’ייק, אבל היה ממש קשה להגיע לטלפון”.
“טוב, לא חשוב, מקס. ספר, איך שם?”
“אז תשמע. קודם כל, בלילה ישנים פה כמו שצריך – אחת עשרה, שתים עשרה שעות. אני קם עם הזריחה, מתמתח קצת, מטייל, אוכל ארוחת בוקר טובה. אחרי ארוחת הבוקר אני נח קצת, משוטט להנאתי, מתפעל מהנוף – ותיכף מגיע זמן ארוחת הצהריים. יופי של ארוחה אבל קצת מכבידה, אז בצהריים אני ישן קצת. אני קם רענן, עושה טיול קצר לאגם, נכנס קצת למים, עושה סקס, ולפני שמרגישים כבר מגיע זמן ארוחת הערב. אני אוכל קצת, מטייל קצת, נהנה מהשקיעה ואז נרדם וישן שתים עשרה שעות”.
“מקס, מקס, זה נשמע בדיוק כמו מיאמי. זה בטח לא נשמע כמו גן עדן”.
