במשך 35 שנה חי רֵיימוּנדוֹ אָרוּדָה סוֹבְּרִיניוֹ – ללא בית ברחובות סאו פאולו שבברזיל. הוא התמקם בקביעות על אי תנועה אותו הוא כינה ‘האי’, את גופו כיסו ערימות של שקיות זבל שחורות, ואת הטריטוריה שתחם לעצמו מילאו עשרות בקבוקים, מכלים וכלים מטונפים, ששימשו אותו במהלך השנים. מחלפות שערו לא טעמו טעם שמפו מהו, והפכו לעיסה כבדה, מזוהמת ואפורה שהכפיפה את גוו. בגדיו לא הוחלפו שנים והמבט בעיניו החל דועך אט אט.
ובחורה צעירה בשם שָאלָה מוֹנְטֵיירוֹ, שמדי יום – בדרכה לעבודה – עברה על פניו, עצרה לידו יום אחד, חייכה אליו ודיברה אתו. מאז היא הפכה לה למנהג קבוע להביע אליו אכפתיות כשעברה לידו.
‘אני חושבת שכל אחד היה עושה את זה’, היא אומרת בביישנות. ‘אבל אני מאוד שמחה שזכיתי להיות זו שגרמה לחייו של הומלס, אחד מבין מיליונים, להשתנות מקצה אל קצה’.
הימים נקפו ובכל עצירה שלה נפתח אליה ריימוּנדוֹ עוד ועוד, עד שיום אחד בהססנות… הוא הגיש לה משהו קטן… כאות להערכה הרבה שהוא חש כלפיה.
היה זה נייר קרטון קטן, מקופל לשניים.
‘כשפתחתי אותו,’ היא מספרת ‘ראיתי שכתוב על פיסת הקרטון שיר קצר. הרמתי אליו מבט והוא הסביר לי שהוא משתמש בקרעי קרטונים, כדי לכתוב שירים והגיגים שחולפים במוחו. קראתי… והשיר כל כך נגע בי. היה לי קשה להאמין שבמצבו הוא יכול להפיק מעצמו כאלו מילים גבוהות ונוגעות’.
שָאלָה מוֹנְטֵיירוֹ קיבלה את שרבוטיו של ההומלס הכישרוני מדי שבוע, ויום אחד – זה היה בתחילת 2014 כמה שנים לאחר הקשר הראשוני ביניהם – היא אזרה עוז והחליטה על דעת עצמה לתת לכתביו פרסום. היא פתחה עמוד מיוחד בפייסבוק הנושא את שמו המלא של ריימונדו, לצד פרסום שיריו הנוגעים ללב.
והדבר הזה הוביל למקום בלתי צפוי. לא… זה לא שרֵיימוּנדוֹ הפך למשורר מפורסם או לכוכב טלוויזיה… הסיפור הלך למקום אחר לגמרי.
לאחר כמה שבועות מהפרסום בפייסבוק קיבלה שָאלָה את הטלפון שלדבריה היה המרגש בחייה. ‘לא האמנתי למשמע אוזניי’, היא שחזרה. “מעברו השני של הקו היה קול של גבר. אני… כך הוא אמר לי… אני אחיו של ריימונדו… אני מחפש אחריו כבר שלושים שנה. התוכלי להפגיש אותנו?’
וכך נפגשו האחים בהתרגשות רבה לאחר פרידה של עשרות שנים. אחיו של ריימונדו הזמין אותו לגור אתו ועם רעייתו בביתם הפרטי. ריימונדו נאות, איך לא, ותוך שבוע ימים – השתנו מראהו וחייו מן הקצה לקצה.
