הסיפור באתר המקורי

דיון בעקבות הסיפור המצורף:

איך אנו מקבלים את החתנים והכלות שלנו?

אילו פיות יש לנו מהם?

מה אנו מקבלים מהם שלא קיבלנו מילדינו? איך היה הקשר שלנו עם ההורים של בני הזוג?

הסיפור:

ויקי אייל עלה בסוף שנות הארבעים עם הוריו מצ'כוסלובקיה לרעננה שבשרון. בן יחיד, שעבור הוריו ובמיוחד עבור אמו, מרים הרשקוביץ, הוא כל העולם כולו. למרות קשיים בלימודיו בבית הספר היסודי, הפך העולה החדש לטייס חיל האוויר הראשון של רעננה. מעט לפני גיוסו לצבא הוא פגש את רונית, מלאת חיים וחיננית ואהבתם מהר פרחה לה וחיש הם הפכו לזוג של קבע. קבע או לא קבע, את מרים, אמו של ויקי, זה לא כל כך עניין. חושיה אותתו לה שהיא מאבדת את בנה לטובת אישה אחרת, שתשומת לבו מוסטת אט-אט מהוריו אל אהובתו הצעירה ומרים לא השכילה, ואולי לא היו לה את הכלים, לאמץ אל ליבה את אהובת הטייס.
לימים רונית וויקי נישאו, נולדו להם ילדים, גם קריירת העסקים שלהם צלחה אבל הקשר בין האם והכלה לא צלח כלל ועיקר. ככל שניסתה רונית, ככל שויקי דיבר על לב אמו – זו רק הקשתה עורפה ומאנה לחלוק אהבה עם כלתה.

"לימים נפטר אבי וכמה שנים לאחר מכן הלכה גם אמי לעולמה." מספר לי ויקי באחד הימים. "כמה ימים לאחר השבעה החלטנו לנסוע לביתם הישן של הורי כדי לעשות קצת סדר, לשמר כמה דברים וחלק מהדברים לחלק לנזקקים. במיוחד חשוב היה לי למצוא את תמונתם של הורי מיום נישואיהם בבגדי 'חתן כלה', תמונה שזכרתי כל כך בבירור מימי ילדותי. נברנו, רונית ואני, במגירות נשכחות, מְרכזים ניירת ישנה שאינה דרושה יותר לשקיות אשפה, ואכן מצאנו בסופו של דבר את התמונה של הורי ביום נישואיהם והיא מקשטת עד היום את חדר עבודתי. סידרנו את מירב הדברים בדירה לאחר המיון ואת שקיות האשפה לקחנו אתנו להשליך במכלי האשפה שלמטה.
כשהיינו במעלית נוצר לפתע קרע קטן בתחתית שקית האשפה, למרות שזו הייתה שקית עבה במיוחד, ומעט פסולת נשרה לה לרצפה ליד דלת המעלית, וזו מיאנה להחליק ולהיסגר. ברגלי ניסיתי להשטיח את שאריות הפסולת כדי לאפשר לדלת להיסגר אבל משהו עקשני נתקע שם במסילה. התכופפתי, מנער בידי את שאריות האבק, ואז הבחנתי בחפץ קטנטן ומבריק שנתקע במסילה של דלת המעלית. זו הייתה טבעת הנישואין של אימא שלי, הטבעת בה התקדשה בתמונת הנישואין שמצאתי! מכל החפצים בעולם, כך מתוך שקית האשפה שעוד רגע קט הייתה מושלכת לפח האשפה ואובדת לעולמי עד, נשרה לה טבעת הנישואין של אמי, 'תוקעת' את דלת המעלית כמתריסה בפני: 'ויקי… מצאת את תמונת הנישואין… הנה גם הטבעת עצמה… שמור אותה למזכרת.'
מציית לקולה הסמוי של אמי הרמתי את הטבעת, הבטתי בה וחייכתי. 'אמי לא מוותרת על ההשגחה עלי, על בנה היחיד, גם לאחר לכתה…' חשבתי ללא אומר.
ורונית, אֵם ילדי, סבתם של נכדי, רעייתי שאמי מעולם לא קיבלה, הציצה בי ואמרה בשקט בעוד דלת המעלית מחליקה וסוף סוף נסגרת: 'אכפת לך, בעלי היקר, שאענוד את הטבעת הזו של אמך, מעתה ואילך?' הבטתי ברונית, מסרתי לה את הטבעת, ובעוד היא מניחה אותה על אצבעה רק חיבקתי אותה בחום, חיבוק הוקרה על גדלות רוחה."

בעוד ויקטור מסיים בהתרגשות את הסיפור, אני מציץ ברונית שלידו וזו זוקרת את אצבעה עם הטבעת, הטבעת של מרים הרשקוביץ חמותה, ומהנהנת בראשה כמאשרת את הסיפור.
"למה?" אני שואל אותה. "למה ראית לנכון לענוד את הטבעת של חמותך שעד יומה האחרון לא שלחה אליך ולו ניצוץ אחד של קבלה?"
"איני בטוחה שאני יכולה להסביר." היא עונה לי בשלווה. "זה היה מין דחף, מין רצון לנטרל ולשחרר את יצר הנקמה או הניצחון. הקבלה של חמותי היא קבלה מחודשת של בעלי. והטבעת הזו הענודה על אצבעי נותנת לי יום-יום הרגשה נהדרת ומשמשת לי תזכורת לא לנטור…רק להמשיך ולאהוב…

סופרת אמריקאית בשם שנון אדלר מצוטטת כמי שאמרה: "כעס, דחייה וקנאה לא משנה את לבם של אחרים – היא רק משנה את לבך שלך…"

שתהיה שנת 2015 טובה (אני מצרף בבלוג את התמונה שויקי חפש ומצא, את תמונת הנישואין של הוריו)

זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 25 בדצמבר 2014