לצפות בטלוויזיה? בזבוז זמן. לישון עוד שעה? יש לנו דרכים טובות יותר לנצל את הזמן. לצאת לצפות בשקיעה בים? כשנהיה בחופשה, אולי. הנקודה היא שאנו רגילים להשקיע את מרב זמננו בעיקר בעבודה, וכל עיסוק אחר נתפס כ'בא על חשבון'. גולדהיל טוענת בפה מלא: "הבעיה מגיעה כשאנו מבלים זמן כה רב ברדיפה תזזיתית אחר פרודוקטיביות, ומסרבים לקחת הפסקות של ממש… ואפילו כשאנו מצליחים לקחת קצת זמן הרחק מהשחיקה היומיומית, זה מגיע עם המודעות האורבת לגבי הדברים שאנו אמורים לעשות, וכך החוויה מוכתמת באשמה".
אחת הדמויות הבולטות שיוצאות נגד הנורמה הזו היא ד"ר אלכס סויונג-קים פאנג, מומחה להיסטוריה וסוציולוגיה של המדע.
במחקרו, טוען פאנג, הוא גילה תופעה שנפוצה בקרב אנשי מדע ורוח, הנוהגים לעבוד בעצימות גבוהה למשך שעות אחדות בכל יום, ולהקדיש את שאר זמנם למנוחה.
וכאן אנו חוזרים להגדרת המנוחה ולשאלות האם חוסר מעש גם הוא מנוחה ומהו בזבוז זמן. "מנוחה היא משהו שכולנו יודעים איך לעשות באופן טבעי", הוא מסביר, "אבל זה גם משהו שאנו יכולים להתייחס אליו ככישור".ובכך רומז פאנג לתפיסתו לגבי מנוחה, שלדבריו לא חייבת להיות עיסוק פאסיבי.
"אנו נוטים לחשוב על מנוחה כעל ישיבה עם רגליים למעלה ומרגריטה ביד, וצפייה בסדרות ברצף", הוא מסביר, אבל "עבור אנשים במחקר שלי, מנוחה הייתה פעילות נמרצת יותר מהרעיון שלנו לגבי כושר גופני".
הוא מציין כדוגמה אנשים שנהגו לצאת להליכות של שלושים ק"מ ביום או לטפס על הרים בחופשותיהם. הרעיון לא היה בהכרח מנוחה פיזית ואפילו לא מנטלית. כדי לנוח משגרת החיים, הדמויות הללו פשוט היו זקוקות לעשות משהו שונה, ללא תלות במידת המאמץ הדרושה מהם. כלומר, להגדרתו של פאנג, בשונה מהאינטואיציה שלנו, מנוחה יכולה להיות פעילות מאומצת מאוד. התנאי העיקרי לקיומה הוא הפוגה מהפעילות הרגילה שלנו.
