מהו אותו מצב תודעתי? בובר מדבר על ‘הקפה’ ועל ‘זיקה’. שני המושגים הללו, מבלי להיכנס להתפלפלות אקדמית, מנסים להביא את האינדיבידואל להיות פתוח לתודעה של האדם שהוא פוגש, או בעצם ליצור תודעה משותפת. במקרה שהמפגש הוא עם משהו דומם או רוחני (לבעלי החיים גם יש תודעה), המפגש צריך להיות מתוך פתיחות להוויה של אותו עצם או ישות. כך למשל, מפגש עם צוק אדיר צריך להיות מתוך מחשבה עמוקה ככל הניתן על הדרך שבה נוצר הצוק, מדוע הוא שם? איך הוא משפיע על הסביבה שלו ואיך הוא משפיע עליי? וכדומה.
הפתיחות המחשבתית שבובר מבקש מאתנו ליישם היא לא דיבורים בעלמא, אלא כלי פרקטי ויומיומי שהוא ניסה להנחיל. המקום שבו הכלי הזה היה הכי חשוב בעיניו הוא בתחום החינוך. כמבוגרים, אחד התפקידים שהחברה האנושית ייעדה לנו הוא להכין את הצעירים לחיים בעולם. לכן המפגשים עמם חייבים להיות משמעותיים ככל הניתן.
לעתים רבות אנו נמצאים בתוך עצמנו גם במפגש עם אחרים: אנו מאזינים להם ומעבדים את דבריהם, אך עושים זאת מתוך פרספקטיבה אישית. הגדילה האמיתית לא מתרחשת משקיעה בתוך עצמנו, אלא מתוך ניסיון לחוות את המפגש בצורה משותפת. את העיבוד האישי צריך להשאיר לאחרי המפגש.
בסופו של דבר, מרטין בובר ניסה להסביר כיצד פתיחת הראש לעולם החיצוני מסייעת לנו לחיות חיים מלאים. כשאנו ערניים לסובב אותנו – יהא זה אדם, הכלב של השכן או ענני הגשם – אנו פתוחים לאותות ולקליטה שלהם, וזה המקום שבו הרוחניות שלנו מקבלת את הדחיפה המשמעותית.
