שמעון פרס הלך לעולמו. נעצב לבי כפי שבוודאי נעצבו רבים בארץ וברחבי העולם. נחתם פרק בחיי אומה… הלך מאתנו מנהיג מְענקי התקופה.
לפני שנה בדיוק אני מקבל אי-מייל ממישהו שאיני מכיר, כתיבתו רהוטה, בערך בזו הלשון:
שמי עומר (שם בדוי לבקשתו) .
מזה כמה שנים שאני מאזין בימי שישי לפינתך בגלי צה"ל. דבריך תמיד מעוררי מחשבה והשראה, נוגעים ומרגשים.
הייתה לי זכות יוצאת דופן לשרת כיועץ לאדם גדול באמת, שכמעט כל משפט היוצא מפיו הוא זיקוק שנון של תבונה, חוכמה ודעת: שמעון פרס, אשר לצדו ולמענו עבדתי במרבית שנות נשיאותו.
באמתחתי אנקדוטות וסיפורים רבים מן השנים הללו אבל רציתי לשתף אותך בסיפור קצר שנזכרתי בו, מעין אנקדוטה לכאורה חסרת חשיבות מן היומיום של לשכתו.
יום אחד ביקש ממני הנשיא לעבוד על נאומו לקראת הטקס הממלכתי של יום ירושלים. זה עתה הוא סיים לקרוא ספר בשם 'ירושלים: הביוגרפיה' מאת סיימון סבאג מונטיפיורי.
פרס ביקש שאעיין בספר עב-הכרס שלדבריו הותיר עליו רושם עמוק וחשב שנוכל לשאוב ממנו השראה או ציטוטים לצורך כתיבת הנאום. הוא ציין שהוא השאיר את הספר על אחד המדפים בחדר העבודה האישי שלו בקומה העליונה בבית הנשיא. לא ציין בדיוק היכן הניחו.
עליתי לדירתו ועברתי על כל המדפים האפשריים. בחדר העבודה האישי שלו, בחדר האורחים, אפילו בחדר השינה ובמטבח, אך לא היה שריד וזכר לספר.
הנחתי שהנשיא כנראה התבלבל (מותר גם לו) וכי הספר נמצא כנראה בלשכתו הרשמית עמוסת הספרים בקומה שמתחת. בערב, כשנסתיימו הפגישות בלשכתו, העברתי את החיפושים ללשכתו… ואַיִן.
למחרת ציינתי בפני הנשיא שאיני מאתר את הספר היכן שלדבריו הניחו. 'חפש שוב… הספר שם.' הוא הפטיר לעברי.
צירפתי אלי את אחת מפקידות הלשכה ואת מנהלת לשכת הנשיא בעצמה. עברנו ארון-ארון, מדף-מדף, ספר-ספר. סרקנו כל מדף אפשרי כמה וכמה פעמים. מאומה. אדמת הטרשים של טלביה כאילו ובלעה את הספר.
בדחילו וברחימו עדכנתי את הנשיא. רמזתי בעדינות שייתכן והשאיל את הספר למישהו והדבר פרח מזיכרונו. הנשיא נעץ בנו מבט מעודן של ביטול, התרומם מכיסאו, אץ במעלה המדרגות… והסוף בוודאי ברור וידוע.
פרס ניגש לארון הספרים מאחורי שולחנו כששלושתנו צופים ומחכים להודאתו שהספר אכן אינו שם. הוא רכן אל המדף האמצעי (אותו מדף שסרקנו עשרות פעמים), הושיט ידו ושלף מבינות לספרים המצופפים את הספר עב-הכרס, הבולט כל כך. מול עיננו המשתאות, מבטינו הנבוכים הוא הושיט לי את הספר ופלט משפט בודד שכמו פילח את האוויר: 'כמה חשוב להעמיק את הראיה'…
תהיתי, שוקה, מדוע בחרתי לשלוח את האנקדוטה הזו ומדוע דווקא לך… ואין לי תשובה. משהו דחק בי.
הרי לפעמים כשאנחנו מחפשים משהו כל כך קשה, ומגייסים משאבים וסיוע מבחוץ, אולי עלינו להאט טיפה, לעצור, לחשוב, לקחת נשימה, ולחזור אל הבראשית במבט חדש, רענן, נטול ספקות. ואז, רק אז נוכל אולי למצוא את מה שחיפשנו, שפעמים רבות, היה שם כל העת – בולט, מתנוסס, ברור, ואנחנו פשוט לא ראינו, או יותר נכון, קל היה לנו להאמין שהוא… המבוגר מאד.. זכרונו בוודאי בגד בו.
הלן קלר מצוטטת כמי שאמרה:
'הדבר היחידי הגרוע מלהיות עיוור, זה שתהייה לך ראייה אבל לא ראייה ארוכת-טווח (חזון)'
'The only thing worse than being blind is having sight but no vision'
ולנשיאנו אז, למרות גילו, הייתה ראייה מדהימה, צעירה ורואה למרחקים… הלוואי על כולנו.
בברכה, עומר
להזכירכם, המייל הזה נכתב לפני שנה. וכך עניתי אז, למחרת היום, לעומר:
שלום עומר,
תודה על המייל ועל סיפור הספר האבוד. אהבתי את מחמאותיך על שמעון פרס ואהבתי את מוסר ההשכל שחיברת ואת הציטוט של הלן קלר. אתה מתנסח נפלא ורהוט.
ועכשיו אבהיר מדוע החמיאו לי דבריך על שמעון פרס וכמה נפלאות דרכי העולם שבחרת דווקא אלי לכתוב. שמעון פרס הוא דודי. כן ממש דודי. סוניה פרס היא אחות אמי ולאחר מות אמי היא הייתה דודתי הקרובה והאהובה. משכך, ומכיוון שעובדה זו אינה ידועה ברבים, לא אפרסם את סיפורך.
שוב תודה על דבריך החמים והחכמים.
בברכה, שוקה די-נור
חלפה שנה בדיוק ואמש הלך דודי שמעון לעולמו והחלטתי לתת דרור לתכתובת הזו.
דודי… תחסר לי. תחסר לנו מאד במשפחה… כי מאז שנולדתי הורגלתי ופונקתי שאתה כאן… כפי שבוודאי תחסר לאומה שלנו… כי מאז שהיא נולדה היא הורגלה ופונקה שאתה כאן, וכנראה גם תחסר לעולם כולו…
