להתחברות

קהילה צומחת

קבלת החלטות | מקורות

למידה מכשלונות

הכישלון הוא תופעה כלל אנושית

 

 

פרופסור קריסטין נף מאוניברסיטת טקסס מאמינה – כמו הרבה פסיכולוגים מובילים – כי חמלה עצמית יכולה להשפיע על דרך ההתמודדות שלנו עם חרטות באותו אופן שהיא משפיעה על חברינו.

בריאיון למגזין The Atlantic היא טוענת כי פעמים רבות רף הציפיות שלנו מהחיים אינו ריאלי ואנו מדמיינים שהם אמורים להיות מושלמים. חמלה עצמית, מסבירה נף, היא ההכרה בכך "שכל האנשים אינם מושלמים ולכל האנשים יש חיים בלתי מושלמים". ואנחנו לא שונים. היכולת להסתכל על הכישלונות שלנו ולהבין כי מדובר בתופעה המקיפה את כל המין האנושי, מאפשרת לנו לקחת אותם בפרופורציות.

היום זה אתגר גדול מתמיד כיוון שאנו נחשפים לחיים המושלמים לכאורה שאנשים מציגים באמצעות הרשתות החברתיות. התוצאה היא אשליה שלפיה כולם עסוקים בקטיפת פירות הצלחתם בכל רגע נתון. אנשים לא מצלמים את הכישלונות שלהם, מוסיפים פילטר רומנטי ומשתפים באינסטגרם. אבל המציאות היא שכולם נכשלים.

 

 

לעומת זאת, כשאנו מכירים בכישלון כחלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, "זה פותח את הדלת לצמוח מהחוויה". אבל אם אנחנו סולחים לעצמנו על כל הכישלונות ומקבלים אותם בהבנה, אנחנו לא מסתכנים באובדן הלקח? כלומר, חרטה היא מנגנון שנועד להבטיח שהחלטות לא מוצלחות ותוצאות בלתי רצויות לא יחזרו על עצמן, האם אנו באמת רוצים לוותר עליו? התשובה היא שדווקא חמלה עצמית היא זו שמאפשרת להפעיל את מנגנון הלימוד מהטעיות ביעילות. אבל כיצד?

 

 

בסיס טוב לתשובה הופיע במגזין Greater Good הפועל מטעם אוניברסיטת ברקלי לחקר ויישום כלים לחיים מלאי משמעות. בכתבה מוצג מחקר שבחן כיצד חמלה עצמית גורמת לאנשים להגיב לחרטות הגדולות שלהם, לעומת האופן שבו הערכה עצמית גבוהה משפיעה על התגובה לחרטות.

החוקרים ביקשו מהנבדקים בקבוצת החמלה לתאר את החרטה שלהם מתוך הבנה וקבלה, ואילו בקבוצה השנייה התבקשו הנבדקים להתייחס לכישרונות וליתרונות שלהם כשהם מדווחים על החרטה. החוקרים גילו כי הנבדקים שהביעו חמלה עצמית נטו להפגין "יותר מוטיבציה לשיפור עצמי… הם היו מחויבים יותר להימנע מאותן טעויות בעתיד והרגישו שצמחו ולמדו מזה".

 

 

קבלה של אירועי העבר היא רכיב המפתח של חמלה עצמית, אשר מסייע לנתב את האנרגיה קדימה במקום אחורה.

אבל כאן קורה משהו מעניין. בעוד שנף מדברת על הכרה בכישלון והיכולת להשתחרר ממנו ולנוע הלאה, במחקר שנערך בברקלי החוקרים מציינים צורה נוספת של חרטה והתמודדות אתה. "חמלה עצמית כנראה מנווטת אנשים לאמץ את החרטות שלהם, והרצון להישאר בקשר עם החרטה יכול לאפשר לאנשים את ההזדמנות למצוא דרכים לשיפור עצמי".

 

 

נעשה קצת סדר, נף מדברת על מצב שבו אנשים מודעים בהחלט לכישלון ולכן עליהם לשחרר את התחושה המעיקה באמצעות חמלה עצמית. בברקלי החוקרים מדברים על מקרה שבו החרטה כנראה נמצאת מתחת לפני השטח, וכדי להיפטר ממנה צריך קודם כל להכיר בה, ואת זה אפשר לעשות על ידי חמלה עצמית. החיזוק לכך הוא בעובדה שהנבדקים שסיפרו על החרטה תוך התייחסות לתכונות החיוביות שלהם לא הפגינו חיזוק. כלומר הם מודעים לאירוע שגרם להם חרטה, אבל לא לעומק ההשפעה שלו.

 

 

בסופו של דבר, חרטה בלתי מודעת היא שלב מקדים לחרטה מודעת ולא מתרחשת אצל כולם.

יש אנשים שהמודעות לכישלון גבוהה אצלם יותר, בזמן שאצל אחרים דרוש עיבוד נוסף. אבל המשותף לשני הטיפוסים הוא ששניהם זקוקים למידת הרחמים ביחס לעצמם כדי לשים מאחורה את הצער ולקחת קדימה רק את הלקח.

 

 

היופי הוא שזה כלל לא משנה אם החרטה שלנו מודעת או לא, כולנו יכולים להפעיל חמלה עצמית באותה שיטה פשוטה – להתייחס לעצמנו כפי שהיינו מתייחסים לחבר. וזוהי פרקטיקה שקל ליישם במעין דיאלוג פנימי, שבו אתם מגלמים את עצמכם פעמיים: האני המתחרט והאני החבר הכי טוב. תתפלאו לגלות שהיכולת שלנו לשנות את מצב התודעה גבוהה משנדמה ותלויה פעמים רבות בטריגרים פשוטים למדי.

אנחנו רק צריכים לדעת איפה המתגים הללו ולהיות אמיצים מספיק כדי ללחוץ עליהם.