מקורות

סיפור קטן שעולָה ממנו החשיבות של ‘לדעת לקבל ביקורת’. זו אינה משימה קלה לרובנו, וגם אני נמנה על רובנו, כי הרי תמיד קל ונוח יותר ‘להתחפר’ בעמדתנו, להתגונן, לא להיחשף בַּחולשות ולא להתבונן במראה.

אסתר, אמי עליה השלום, לעת זקנתה עברה להתגורר בבית אבות במרכז הארץ. היא, שאהבה בכל מאודה לסייע לזולת והאירה פנים לכל אדם, זכתה עם כניסתה לבית האבות לקבלת פנים חמה מצד צוות העובדים. הם טרחו להתעניין בשלומה ולשוחח אתה על הא ועל דא, והיא מצידה לא הפסיקה להרעיף עליהם מחמאות. מהר מאד נוצרו קשרי ידידות עם כמה מהם, שמצאו עניין רב בסיפור חייה המרתק, החל מפעילותה כלוחמת אצ”ל ועד עצם יומה האחרון.

מספר פעמים בשבוע נהגנו אני ואחיותיי לבקר את אמנו, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים, כאשר הדיירים מסובים רובם ככולם בלובי רחב הידיים.  מידי פעם הבחנו במנהל בית האבות, שסיפרו עליו שהא איש חביב ונעים הליכות בדרך כלל וכך גם הוא היה עם אמי. והנה היו כמה פעמים שאותו המנהל חלף על פנינו בהתעלמות מוחלטת, ללא אמירת שלום, למרות שניסינו לצוד את מבטו ולסחוט ממנו תשומת לב.

אודה על האמת התנהגותו הפריעה לנו מאד. מיד תהינו להיכן נעלמה החביבות והיחס החם שגילה כלפי אמנו וכלפינו בתחילת הדרך. האם זו דרכו לאחר שכבר הפכנו ללקוחות הבית? וכי ‘הכושי עשה את שלו’ וכעת הוא מעניין פחות?

החלטתי לא להשלים עם כך ולהגיב. העליתי את תחושותיי על הכתב, ללא כחל ושרק, ושלחתי דואר אלקטרוני אישי לאותו מנהל בית האבות. שיתפתי את האחיות שלי לאחר מעשה. הן לא אהבו את הרעיון ולא חסכו ממני את דאגתן שמא פנייתי תחשב כחצופה ותגרור בעקבותיה יחס שלילי והתחשבנות כלפי אמי מצד המנהל הפגוע, ובסופו של דבר נשיג את התוצאה ההפוכה. למען האמת אחיותיי הפיחו בי דאגה שמא טעיתי וחפוז הייתי.

חלפו כמה ימים.

בקר אחד מצלצל הטלפן הנייד ועל הקו, מי אם לא, המנהל בכבודו ובעצמו. לקחתי אוויר, לפתתי את השפופרת, מתכונן למקלחת של דברי תוכחה ומכין עצמי כבר לתת לו מנה אחת אפיים.
‘תראה מר כץ,’ הוא פתח ואמר בניחותא ‘רציתי לומר לך תודה. בזמן האחרון אני עסוק כל-כך בתכנון השיפוצים בבניין. כנראה שהייתי שקוע כל כך בפרויקט עד שזה הסיח את דעתי מהדבר החשוב ביותר – להעניק תשומת לב לדיירים שלנו ולמשפחותיהם. שמת לי מראה מול הפנים… ואני אסיר תודה לך על כך. המייל ששלחת יתרום לא רק לאמך אלא לכל הדיירים כולם ובמיוחד לי.’

הודיתי לו על הטלפון ואמרתי לו עד כמה אני שמח שאמי נמצאת בבית שהוא מנהלו. וחשבתי  כמה אומץ ובעיקר גדלות רוח צריך כדי לעשות מה שהמנהל בדיוק עשה. להודות בטעות, לדעת לקבל ביקורת כפשוטה, וגם לתקן… וגם להודות לי.
הרבי נחמן מברסלב אמר: ‘אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן’…

קבלת ביקורת, הכלתה והטמעתה היא לא דבר של מה בכך והרי כולנו רגישים מאד לביקורת. שמעתי פעם את נתן דטנר הוותיק והמנוסה מספר שצופה אחד שיעביר עליו ביקורת יאפיל על מאות שיחמיאו.

אז מחד, לא כדאי לתת לביקורת שקבלנו להסיט אותנו מהדרך שבחרנו או מהחלומות ולפעמים צריך לדעת להתעלם ולא להתרגש. אבל מאידך… החוויה הקטנה של נתן כ”ץ היא צלצול מעורר מעניין כיצד לא להתעלם מביקורת, כיצד לקחת את הביקורת למקום ענייני בלבד ולא למקום אישי, ולהפיק ממנה תועלת בבחינת ‘מעז יצא מתוק’. זו דרך שמיטיבה עם כולם וזה בדיוק מה שעשה מנהל בית האבות שבסיפור.