מספרים על נזיר בודהיסטי בשם שואן שנהג להטיף לתלמידיו כמה חשוב ללמוד פילוסופיה עתיקה, כדי להכיר ולדעת מה הגו אבותיה.

אחד התלמידים שהיה שקדן ובעל כוח רצון מיוחד, רשם באדיקות את כל דבריו של שואן, ואת שארית היום העביר בהרהורים אודות ההוגים הקדומים.

לאחר שנה של לימודים קדחתניים חלה התלמיד, אך למרות מחלתו המשיך לפקוד את ספסל הלימודים. 'אמנם חולה אני,' אמר התלמיד לשואן, 'אך לא אוכל לנוח כי רודף אני אחר החוכמה, וזמני יקר מכדי שאוכל לכלותו לשווא.'

לשמע הדברים הללו הרצינו פניו של שואן והוא שאל את התלמיד:

'ומניין לך כי החוכמה נמצאת לפניך? אולי היא פוסעת אחריך, מנסה להשיגך ואתה אינך מאפשר לה? להרפות, תלמידי היקר, – זו גם חוכמה.'

(מספרו של פאולו קואליו 'קצרצרים' בהוצאת ידיעות אחרונות)

ערכו דיון על החוכמה ועל חוכמת חיים,

מה ההבדל בין לרכוש חוכמה וללכת ללמוד – לבין חוכמת רחוב וחוכמת חיים.

מה עדיף? מה עזר להם יותר לאורך חייהם והיום?

מה היו ממליצים לצעירים מהם?