מדוע שיעמום הוא חיוני עבורנו וכיצד להפיק ממנו תועלת? מתוך "מהות החיים"
יש מעט מאוד תכונות שמשותפות לכל בני האדם, וכשמוצאים תכונה כזאת, תהיו בטוחים שהסיפור שלה לא משעמם. אנשים מפתחים חיבה ואפילו מתמכרים כמעט לכל סוג של הרגשה – אפילו במחיר פגיעה פיזית ונפשית. יש כאלה שמכורים לכאב, יש כאלה שמכורים לדחייה וכן הלאה. אבל ספק גדול מאוד אם אי פעם תמצאו אדם שנהנה כשמשעמם לו. נדמה שכלל המין האנושי מאוחד ביחס שלו כלפי שיעמום – כולנו לא אוהבים להיות משועממים. שזה די הגיוני, הרי עצם ההגדרה של שעמום היא שהייה במצב שאינו כיף לנו.
ד"ר אנדראס אלפידורו, מרצה לפילוסופיה במסלול לפרופסורה מאוניברסיטת לאויסוויל בקנטקי, טוען במאמר במגזין Aeon שדווקא מההגדרה הבסיסית של שיעמום – סיטואציה שאינה מספקת – נובעת החשיבות, ואפילו ההכרח, של שיעמום בחיינו.
כואב אבל מציל חיים
כדרכם של פילוסופים רבים, כדי להבין את ערכו של השיעמום, אלפידורו מנסה להבין כיצד היה נראה העולם בלעדיו. לשם כך הוא עושה השוואה לתחושה לא נעימה אחרת – כאב. הוא מספר על אמן קרקס משנות ה-20 בשם אדוארד ה. גיבסון, אשר העלה מופע שבו הוא תוקע סיכות מלוא אורכן בחלקים שונים של גופו. היכולת שלו לעשות זאת נבעה ממצב רפואי של חוסר תחושתיות מולד, או במילים אחרות – הבן אדם לא הרגיש כאב, ונחסוך מכם את הניסיונות שביצע על עצמו.
"תופעות אלה [חוסר תחושתיות] הן נדירות אבל בהחלט מוכרות," אומר אלפידורו. עד כמה שמפתה לא להרגיש כאב, אנשים שלוקים בבעיה עצבית שמונעת מהם תחושה נוטים לחיות "חיים קשים, מלאי סיכון ולרוב קצרים בצורה טרגית". זאת משום שכאב מפעיל שני מנגנונים מצילי חיים: הוא מבשר לנו על סכנה, ובנוסף – דוחף אותנו לבצע פעולה להפסקת הסכנה (הפסקה או הקלה בכאב בדרך כלל כרוכה בהורדת הסיכון). ולכן, כאב הוא לא נעים, אבל חיוני להישרדותנו.
שיעמום הוא 'הכאב של הסקרנות'
שיעמום אינו חיוני להישרדותנו הפיזית כמובן, אז מהו בכל זאת הערך שלו בחיינו? הוגים שונים טענו לאורך ההיסטוריה כי היכולת להתמודד עם שיעמום מעידה על גדלותו של אדם. אבל זה לא הערך שעליו מדבר אלפידורו. הוא טוען שלשיעמום יש ערך הדומה לכאב: "נסו לדמיין חיים ללא שיעמום… אני לא מדבר על חיים נטולי סיטואציות משעממות… אלא על חיים של מישהו שלא מסוגל לחוות שיעמום". אדם שלא מסוגל לחוות שיעמום מפאת 'בעיה רפואית מולדת' יוכל להאזין לספירת מלאי של מחסן סוללות במשך שמונה שעות ברציפות, או ליהנות מהמתנה בתור בדואר או במשרד הרישוי ביום משובש במיוחד.
"חשבו על שיעמום כעל התרעה פנימית", מציע אלפידורו. התחושה המציקה שתוקפת אותנו בזמן שיעמום נובעת, לדבריו, מחוסר התאמה בין מה שהיינו רוצים לעשות ובין המצב הנתון – אפשר להגדיר את השיעמום כמצב קיצוני של חוסר גירויים. בין אם הוא נובע מפעולה מונוטונית, חוויה שכבר עברנו או מטלת חובה – השיעמום מודיע לנו שאנו עסוקים בפעולה שאינה מספקת את ההגשמה העצמית שלנו. "לעתים קרובות שיעמום עולה כתוצאה מפער בין הצורך בגירוי ובין זמינות הגירוי. אנחנו רוצים משהו שפשוט אינו שם. שיעמום הוא המודעות לחוסר הזה", כדבריו.
ובדומה לכאב, מלבד מנגנון ההתרעה, לשיעמום יש גם כוח הנעה לפעולה. התחושה המעיקה שמלווה אותו עשויה לדחוף אותנו לנסות ולהפסיק את המצב המשעמם על ידי מציאת עיסוק מסקרן או כזה שיכול לענות על ההגדרה של הגשמה עצמית. למעשה, אנו מחפשים לתת משמעות לרגעים שלנו, ושיעמום מעיד על חוסר משמעות. לא פלא, אם כן, שתחושת שיעמום מלווה גם בעיוות של תפיסת הזמן: אם לרגע אין משמעות, הזמן כמו מאט ואף עומד מלכת. כאילו שכדי להמשיך בחיים, אנו חייבים למלא אותם במשמעות.
אלפידורו חותם במסר מעניין ומבקש לנסות להתייחס לשיעמום באותו אופן שמתייחסים לכאב: "בפעם הבאה שהשיעמום משתלט עליכם, ייתכן שעדיף לא להתעלם ממנו. יכול מאוד להיות שהשיעמום מנסה לומר לכם משהו. אחרי הכול, באיזו תדירות אתם מתעלמים מכאב?"
