סופר אמריקאי בשם קורמק מק'קארתי אמר פעם

'שלצלקת יש כוח מוזר לשמש לנו תזכורת שהעבר הוא אכן אמיתי'

ספרו את הסיפור המצורף ודונו בנושא:

האם לחברי הקהילה יש צלקת שהם מוכניפ לספר עליה?

מדוע מעניינות אותנו צלקות? מה הן מסמלות לנו?

האם יש גם צלקות נפשיות?

הצלקת

"חברה טובה של אמי" כך מתחיל הסיפור, "כמו חברות טובות של הרבה אימהות שבנותיהן טרם נישאו, הפצירה בי שאסכים להיפגש עם בחור. לדבריה הוא בחור נהדר, חברותי ורגיש. משום מה לא מצא עדיין את בחירת ליבו. חברה של אימא מציעה… אז הסכמתי מבלי לדלות פרטים ומבלי שבקשתי אפילו תמונה, שלא כהרגלי.קבענו בבית קפה שכונתי קטן והודעתי לו מראש שאני מוגבלת בזמן, כך תמיד אני עושה בבלינד-דייט, כדי שלא אבזבז ערב שלם עם מישהו שלא ימצא חן בעיני. טריק ידוע למביני עניין. כשהגעתי הוא כבר ישב בשולחן קטן בפינה, הוא קם לקראתי ולחץ את ידי בחמימות. הוא נראה על הכיפק אבל כשהסב אלי את חלק פניו הימני הבנתי מדוע הוא מתקשה במציאת בת זוג. את לחיו הימנית עיטרה צלקת ארוכה ובלתי נעימה, מסנטרו כמעט ונוגעת בעינו. פניו היו טובות ועדינות, וגם התגלה אחר כך כאיש שיחה נעים… אבל הצלקת… הקשתה מאד על המפגש.לאחר חצי שעה התנצלתי שעלי ללכת: 'הרי אמרתי לך מראש שאני מוגבלת בזמן' אמרתי לו.הוא הביט בי בחלק פניו הלא פגום, מחכה לשמוע על המשך. כשלא התייחסתי, הוא העיז ואמר: 'נעמת לי. וכי ניפגש שוב?'אני מנוסה במפגשים מהסוג הזה, יודעת בקלות להתחמק אבל משום מה לא מצאתי מילים מתאימות. השפלתי מבטי. 'אני צריכה לחשוב על זה…' גמגמתי.

ואז, נכלם, הוא הרים ידו הזמין חשבון מהמלצרית ופנה אלי ואמר: 'אני רגיל לתגובות כאלה… אינך הראשונה שנרתעת מהצלקת…' שילם והלך לדרכו עצוב ואולי גם מושפל.

נשארתי נטועה במקומי מחכה שיתרחק, הרגשתי נורא.

ההרגשה הלא טובה התחלפה בהדרגה לכעס. כעסתי על עצמי שהסכמתי למפגש כזה, כעסתי שלא ביררתי וחקרתי לפני המפגש ובעיקר כעסתי על החברה של אמי שלא הזהירה אותי על מראהו. 'לא אכפת לי על הזמן שבזבזתי אבל למה היא גרמה לי להביך אותו? למה?' חשבתי.  לא סַפָרתי עד עשר למרות שכך אני נוהגת בדרך כלל והתקשרתי לחברה של אמי מהאוטו עדיין כועסת.'למה לא אמרת לי על הצלקת?' הטחתי בה.

נראה היה שהיא הייתה מוכנה לשיחה הזו ממני. 'אני מצטערת לשמוע שכך זה הסתיים' היא ענתה לי 'הוא הפציר בי שלא אספר ואולי באמת טעיתי שלא שיתפתי אותך…'

'ברור לך שזה לא יאפשר קשר ביננו' אמרתי לה 'אבל לפחות ספרי לי כיצד צוּלק? משהו מהצבא?'  ניסיתי להיות מעט אנושית, בכל זאת.

'לא, דווקא לא' היא ענתה 'זה משהו מהילדות.'

'מה… מה מהילדות?' חקרתי.

'קצת לפני בר המצווה שלו הוא נסע עם הוריו לצפון. כששיחק בחוץ הוא נתקל בחבורה של נערים בני גילו שהציקו והטרידו ילדה צעירה מהם בכמה שנים. הילדה הייתה מבוהלת, ניסתה לברוח מהם, צעקה לעזרה והם אחזו בה, שמלתה החלה להיקרע…. והוא.. באומץ לא ברור… רץ לכיוונם לבדו מנסה לחבוט בהם. 'רוצי' הוא צעק אליה כשהחבורה עזבה את הילדה והקיפה אותו. מישהו מהנערים הרים קרש עץ עם מסמר חבט בפניו והמסמר חרץ חריץ עמוק בפניו. הילדה נמלטה בינתיים, והילדים נבהלו בעצמם, הותירו אותו מדמם והתפזרו לכל עבר.'

'את על הקו עדיין?' שאלה אותי החברה של אמי כשלא הגבתי.

ואני לא הגבתי. גוש טיפס במעלה גרוני ודמעות גדולות שטפו את עיני ולחיי.

'אני חייבת לפגוש אותו שוב… ' הצלחתי בסוף לומר.

'הוא לא אוהב שמרחמים עליו…' אמרה לי החברה שלי אמי.

' זה לא מרחמים.' אמרתי לה בעודי מתייפחת. 'זו אני הילדה שהוא הציל! זו אני הילדה שהוא הציל!'