את מַריסְקַה פגשתי בגואטמלה. גלגלנו שיחת היכרות. היא אכן בת 33, גרושה ואם לשניים, סיימה דוקטורט ועוסקת במחקר באוניברסיטה בארצה. היא הגיעה לכאן כמשתתפת בקונגרס מקצועי בינלאומי. כשהתעניינתי בעיסוקם של הוריה, היא ספרה שאביה נטש אותה בהיותה בת שלוש, ומאז היא לא ראתה אותו ואין לה מושג אם הוא עדיין חי. היא שאלה קצת עלי, סיפרתי קצת ואז, בניסיון להחזיר את נושא השיחה אליה, קפצה לי שאלה קצת אישית מידי: "מי מאתכם יזם את גירושיך?" "אני," היא ענתה בשקט. "ספרי לי עוד." בקשתי. "לא הייתי רוצה להרחיב." אמרה… שילבה ידיה, וכמו נתכנסה במושבה.
הרגשתי נבוך. אני בדרך כלל לא רע בשיחות והנה, חשבתי לעצמי, עוד דוגמא לחוסר הטקט שלי. המשך הנסיעה היה רווי בשתיקה מעיקה של שנינו. הגענו למלון, הקבוצה נפרדה לחדריה, ובערב מצאנו את עצמנו, שוב עם הקבוצה, על מרפסת פתוחה של מסעדה מקומית, וראה זה פלא, מַריסְקַה ישובה שוב לשמאלי. ניצלתי את ההזדמנות והתנצלתי על שיחתנו הקודמת. "No hay problema " היא אמרה בספרדית, ואיך שהוא התגלגלנו לשיחה על הקושי ביצירת מערכת זוגית חדשה לאחר הגירושין. היה לי ברור שהמשבר והניסיון הרע עם בעלה מקשים עליה לצאת מחדש עם גברים, כאילו ואבד לה האמון. ניסיתי לחזק אותה, מנסה לשכנע שהעבר לא בהכרח מלמד על העתיד, שכדאי שתהיה פתוחה להזדמנויות… ואז… מתוך נימוס… התחברנו לשיחה הכללית של האחרים. אני מניח שהיא חיכתה שתשומת לבי תוסח מהשיחה הכללית, כי בשלב מסוים הצטלבו מבטינו והיא זרקה אלי בשקט, את המשפט הבא: "יש לי כן אהבה חדשה." היא עצרה לרגע כאילו ומתלבטת אם לומר לי, והמשיכה "אני מאוהבת באשה."
שוב חשתי מטופש מולה, כשכל מערכת ההנחות שלי קורסת. יחד עם זאת חשתי אליה אמפטיה רבה ואני מניח שהצלחתי להגיב בנינוחות ולרכוש את אמונה כי בדרך למלון היא שחררה את המעצורים וסיפרה לי את סיפורה בפתיחות רבה. "משהו בשיחה בינינו משך אותי לספר לך, למרות מופנמותי" היא אמרה. הייתה לה כבר אהבה לאישה, כנערה טרם נישואיה, אבל איכשהו היא התפתתה להינשא לגבר, מתוך ניסיון להיאחז במשהו מקובל. אבל זה לא עבד. היא מעולם לא אהבה אותו וגם לא נמשכה אליו פיזית. את ריחוקה ממנו היא ייחסה להריונותיה ולתחושותיה לאחר הלידות. בכאב רב וכנגד המוסכמות המקומיות היא נפרדה ממנו כשאיש, מלבדו, אינו יודע את הסבה. ועכשיו… היא מאוהבת באשה. היא פשפשה בתיקה ושלפה, כשעיניה נוצצות, תמונות של ילדיה ושל אהבתה החדשה, רקדנית במקצועה. היא ספרה על הקשיים שהיא חווה, ובעיקר איך לספר לאמהּ, לילדיה ולסביבתה. לאחרונה היא החליטה 'לצאת מהארון' ולספר לאדם אחד בכל חודש. "בגללך," היא אומרת לי ומחייכת בהקלה, "אני כבר השלמתי את המכסה של החודש הבא".
"והנה משוב קטן ממני," היא הוסיפה "ראיתי כיצד אתה מניח הנחות לא נכונות שמנחות אותך בשיחה. כבעל מקצוע תפעיל אמנם אינטואיציה, זה נכון, אבל אל תניח הנחות ותאמין שהן האמת." נפרדנו, חיבקתי אותה בחום ובאמפטיה, וגם הודיתי לה על השיעור הקטן שקיבלתי ממנה.
אבל זה לא הסוף. בבקר כשעזבתי את המלון הושיט לי הפקיד מעטפה עליה התנוסס שמי. במעטפה היה פתק עם כמה שורות בכתב יד באנגלית: הי שוקה. לא סיפרתי לך אמש, אולי חששתי ממשמעות מיסטית, אבל… בחזותך החיצונית הזכרת לי מאד את אבי הביולוגי שלא ראיתיו מאז שהייתי בת שלוש. יש לזה משמעות עבורי. תודה על העניין שגילית ועל הקבלה. מריסקה. (קיבלתי את רשותה של מריסקה לספר את שסיפרתי)
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (36) שוקה, יום חמישי, 20 באוגוסט 2009
