הסיפור מתחיל לפני 22 שנה. השנה היא 1993 ואני אז בן 19 , משרת כלוחם ביחידת החילוץ של חיל האוויר. בצהרי יום שבת, אני בכוננות בבסיס אחרי שבוע קשה של חילוץ חיילי צה״ל שנפגעו ממטעני צד, ואנחנו מוזנקים לחילוץ לא שיגרתי בדרום לבנון.
מתברר שאשתו של בכיר בצד"ל (צבא דרום לבנון) ילדה תינוק בטרם עת, ומכיוון שהתנאים אז בדרום לבנון לא אפשרו טיפול בפגים הוחלט להטיסו בדחיפות לרמב"ם בחיפה. עלינו צוות שלם, כולל רופא, למסוק אנפה בדרכנו לישוב ריחן שבדרום לבנון.
כשירדנו לקבל את התינוק, אני זוכר שנדהמתי מזעירותו. היצור הזעיר שעורו שקוף ודק שכב חסר ישע בתוך אינקובטור ישן ומלוכלך. לימים החכמתי לדעת שפגים יכולים להיוולד במשקל של פחות מקילו… תחשבו על שקית של סוכר!
הרופא חיבר לגוף הצנום צינוריות ואָמְבֹּו קטן (מעין מפוח להנשמה) והטילו עלי לפמפם את האמבו בעדינות. "אם תלחץ חזק מדי" חזר והדגיש לי הרופא, "הריאות שלו התפוצצו, זה גם יכול לגרום לפג לעיוורון… ״
וכך, לוחם צעיר, מגושם… במדים ובציוד, הפכתי באחת למעודן ומחושב כפי שלא הייתי מימי. כל לחיצה על מכשיר האמבו הפיקה ממני עדנה ורכות.
במתחם המסוקים ברמב״ם חיכו לנו רופא ואחות ואינקובטור משוכלל. תחת האבק שהרים המסוק ניתק הרופא את התינוק מהצינוריות, גלגל אותו במומחיות בידיו כאילו והיה זה כדור, קבל הבהרות מהרופא המחלץ, ואז הניחו באינקובטור החדיש. העדינות והזהירות בה נהגתי עם היצור הזעיר החליפה בהרף עין מקום עם זריזות ומומחיות.
התמונות הללו ליוו אותי שעות לאחר מכן. בימים הבאים חיפשתי אזכורים בכל מדיה תקשורתית כדי לדעת מה עלה בגורל התינוק… ואָיִן. תקופות רבות לאחר מכן תהיתי האם נותר בחיים, מה עלה בגורלו, אבל החיים משכו אותי הלאה.
חלפו עשרים ושתים שנים.
במסגרת עבודתי אני מבקר לא מעט בצרפת. והיום מוקדם בבקר אני מזמין במלון מונית לשדה התעופה לטיסת הבקר של אל-על ארצה.
במונית אני מראה לנהג על מסך האייפון שלי את מספר הטיסה והטרמינל בשדה של פריז.
"אתה מישראל אני מניח" הוא אמר. האנגלית שלו הייתה שבורה, מבטאו ערבי. השם שעל הלוחית היה שמען אסמן.
כשאשרתי לו שאני מישראל הוא סיפר שהוא היגר מלבנון ושכל משפחתו הנוצרית עדיין שם בג'זין (העיר הגדולה ליד ריחן). רבים מבני המשפחה שרתו בצד"ל וחלקם מתגוררים היום בנהריה ובמטולה. ״היית פעם אצלנו בלבנון?" הוא שואל אותי.
״לא הרבה, אבל הייתי…לפני הרבה מאד זמן.״ אמרתי.
״באילו נסיבות?״ הוא תמה.
רוח טובה נחה עלי וסיפרתי לו את סיפור הטסת הפג וכיצד שנים הסתקרנתי מה עלה בגורלו.
הצצתי בו במראה הקדמית וראיתי את עיניו מתרחבות בתדהמה כשסיימתי.
הוא עצר בצד הדרך, הסתובב אלי בהתרגשות ואמר: "אני לא מאמין שזה אתה. לא… לא.. זה לא אני, אבל הפג הוא בן-דודתי האהוב. דודתי נשואה למפקד בכיר לשעבר בצד"ל, ולפני 22 שנה בדיוק נולד להם בן פג והוא הוטס עם לידתו לישראל. הוא בדיוק השנה בן 22 והוא חי ובריא ושלם וגר בג'זין שבדרום לבנון. ולחשוב שאני מסיע את הלוחם הישראלי שהזרים לריאותיו בעדינות של אחות רחמנייה את כמויות החמצן הראשונות בחייו…. אני המום."
מבולבלים ונרגשים החלפנו מספרי טלפון ונפרדנו בחיבוק. בבלבולי הרב שכחתי לבקש תמונה של בן הדודה, לשאול למעשיו, רק סחטתי ממנו הבטחה שהוא יפגיש בינינו כשבן-הדודה יגיע, אם יגיע, לצרפת.
(כך סיפר לי נעם שורק)
