איך להתמודד עם אי הצלחה על ידי לחוות אותה שוב ושוב ושוב….למאמר המלא לחצו פה
“עיקר הרעיון הוא שבמשך 30 יום אתה יוצא ומחפש דחייה, וכל יום אתה מקבל סירוב, ולקראת הסוף, אתה כבר מחוסן בפני הכאב”. את המשחק, שנקרא “תרפיה בדחייה”, המציא יזם קנדי בשם ג’ייסון קומלי, שבעבר כתבנו עליו. הוא תכנן חפיסת קלפים עם משימות שכל מטרתן לקבל דחייה. מכיוון שכך, מדובר במשימות שלעתים נשמעות קצת הזויות, אבל תמיד ברוח טובה. כל שצריך הוא ליזום מגע עם אנשים זרים, לבקש מהם דבר מה חסר כל שחר ולהישאר להתמודד עם התשובה – שאמורה להיות לא.
ג’יאנג החליט למתוח את שלושים הימים למאה ואף לתעד את חוויותיו בבלוג וידיאו. המשימות הראשונות היו פשוטות יחסית. למשל, כששאל אדם אקראי ברחוב אם הוא יכול ללוות ממנו 100 דולר, תשובתו הייתה: “לא. למה?” בתגובה, מספר ג’יאנג, “הסתובבתי ופשוט ברחתי משם”. היתרון הגדול שלו היה שצילם את כל ההתרחשות, מה שאפשר לו לנתח את הסיטואציה בקור רוח, במקום מוגן מבחינה מנטלית. בראייה לאחור הוא הבין כי החוויה לא הייתה כל כך מאיימת. וזו בדיוק מטרת המשחק. אבל הוא שם לב לפרט יותר מעניין – הבחור לא סתם סירב לו, הוא שאל אותו למה. “למעשה, הוא רצה שאסביר את עצמי”, אומר ג’יאנג,“ויכולתי להגיד מלא דברים. יכולתי לתת הסבר, יכולתי לנהל אתו דיון. לא עשיתי שום דבר. כל מה שעשיתי זה לברוח”. הוא הבטיח לעצמו כי במשימה הבאה יכריח את עצמו להישאר ולהתעמת עם הסירוב.
הניסוי הבא שלו בדחייה היה לבקש מילוי חוזר להמבורגר במסעדה. בארה”ב קיים קונספט של מילוי חוזר לשתייה, אבל איש לא מעלה על דעתו להרחיב את העניין גם לאוכל. איש מלבד ג’יאנג, שכאמור היה צריך להציב בקשות אבסורדיות כדי להיתקל בסירוב. המשימה, כפי שאפשר לדמיין, הצליחה והבקשה נדחתה בנימוס. “אבל הפעם נשארתי”, הוא משחזר. “אמרתי: ‘אני אוהב את האוכל שלכם, את המקום שלכם, ואם תעשו לי מילוי חוזר להמבורגר, אוהב אתכם עוד יותר'”. המוכר הסכים להעלות את הרעיון למנהל ובכך נגמרה המשימה. מבחינת ג’יאנג מדובר היה בהתקדמות עצומה.
המשימות הראשונות היו צעדים קטנים והכרחיים, אבל ההיפוך חל במשימה השלישית. במקרה שלו היה זה בחנות דונאטס. המשימה: לבקש מהמוכר בחנות להכין לו סופגניות בצורת הסמל האולימפי. אם הייתה זו מאפייה פרטית הבקשה עוד הייתה מתקבלת על הדעת, אבל מכיוון שמדובר בסניף של רשת, שכל התמחותה הוא יצירת טבעות בצק מטוגנות, יצירת דונאטס מחוברים יחד עם הצבעים של הסמל האולימפי היא ללא ספק בקשה היתולית. אלא שכמו לרבים מהמשתמשים בקלפי ה”תרפיה בדחייה”, גם לג’יאנג הסתבר שדווקא כשהבקשה נראית מוגזמת ואף הזויה, פעמים רבות הסביבה יכולה להפתיע. ובכן, ג’יאנג נכנס לחנות כשהוא מצויד במצלמת וידיאו וביקש חמישה דונאטס מחוברים כמו סמל האולימפיאדה.
מה שקרה תפס אותו בהפתעה. המוכרת לא רק שלא התלוצצה, היא החלה לחשוב ברצינות אם ניתן לעשות את זה באמצעות הציוד שקיים בסניף. “היא הוציאה נייר, והתחילה לרשום את הצבעים ואת הטבעות”.כעבור רבע שעה היא חזרה אליו עם קופסה ובתוכה הדונאטס האולימפיים בהזמנה אישית. “כל כך התרגשתי”, מספר ג’יאנג, “לא יכולתי להאמין”. ונראה שרבים בעולם הזדהו עם התחושות הללו, שכן הסרטון המתעד את המשימה עלה ליוטיוב וזכה ליותר מ-5 מיליון צפיות. הוא מסכם את החוויה: “לפעמים אתה מבקש דבר משוגע, ומקבל תשובה מדהימה”.
